ממצאי מחקר חדש מספקים תמיכה לשימוש בטמוקסיפן במינון נמוך מהסטנדרטי לאחר אבחנה של סרטן השד שאינו פולשני

טמוקסיפן, אבן יסוד בטיפול אדג'ובנטי (משלים) בסרטן שד חיובי לקולטני אסטרוגן, מפחיתה משמעותית את הישנות סרטן השד ואת התמותה מסרטן השד.

ממצאי מחקר חדש¹ מספקים תמיכה חזקה לשימוש בטמוקסיפן במינון נמוך (5 מ״ג ביום) וזאת בשונה מהמינון הסטנדרטי (20 מ״ג ביום) לאחר אבחנה של סרטן השד שאינו פולשני (ADH, LCIS ו- DCIS).

מספר נתונים שכדאי להכיר בהקשר זה –

• נטילת טמוקסיפן  למשך  5 שנים במינון הסטנדרטי (20) הדגימה הפחתה של הישנות המחלה ב-50%.
• נטילת התרופה למשך 10 שנים, במינון הסטנדרטי, הדגימה הפחתה נוספת בהישנות המחלה. בכ 3-4% אולם מהווה אתגר על רקע קשת רחבה של תופעות לוואי הגורמות לשיעורים גבוהים בהפסקת הטיפול.

במחקר החדש נטילת מינון של 5 מ"ג טמוקסיפן פעם ביום הפחיתה את הישנות המחלה בחצי והפחיתה משמעותית את תופעות הלוואי המשוייכות לנטילת התרופה במינון הסטנדרטי, לדוגמא  – 

• השימוש בטמוקסיפן במינון הסטנדרטי (20) לווה בהכפלה של תסמיני גיל המעבר הואזומוטורים (גלי חום) וירידה ברורה בחשק המיני אל מול זרוע הפלסבו, בעוד שהשימוש בטמוקסיפן במינון הנמוך (5) הראה עליה קלה בלבד בתמונת גלי החום בקבוצת המחקר.
• בנטילת התרופה במינון נמוך לא הודגמה עלייה בפקקת ורידים עמוקים ובתסחיף ריאתי וזאת בשונה מהסיכון המוגבר פי שלושה בנטילת התרופה במינון הסטנדרטי.
• באופן דומה, נצפה רק סרטן רירית הרחם אחד, שלב I, בקבוצת המחקר במינון הנמוך, עם שיעור ממוצע של 0.45 לכל 1,000 שנות אדם, בהשוואה ל-2.24 לכל 1,000 שנות אדם של המינון המלא הסטנדרטי.

 והכי חשוב – 

המחקר מצא כי המינון הנמוך של טמוקסיפן בחולות סרטן השד שאינו פולשני (כאמור) הביא להפחתת סיכון של כ-50% באירועי סרטן השד בהשוואה לפלסבו וסיכון נמוך למוות מסרטן השד (3 מתוך 500, 0.6%). חשוב לציין – נטילת התרופה נמשכה 3 שנים, מחקר המעקב הוא בחלוף 10 שנים.  

בבחינת עלות-תועלת – תוצאות המחקר הדגימו פרוגנוזה מצוינת והפחתה משמעותית של תופעות הלוואי הנפוצות.

 על פי מה נקבע מינון התרופה המומלץ למטופל ?

המינון האופטימלי אמור לספק יעילות מיטבית אל מול הפחתת רמת הרעילות ותופעות הלוואי.

מבחינה היסטורית, הגישה הנפוצה בה השתמשו בתי מרקחת ורוקחים היתה התאמה אישית של מרשמים. טיפולים במרשמים אישיים פחתו באופן משמעותי כאשר ייצור המוני של מוצרי תרופות החל באמצע המאה ה-20. כיום, מינון פרטני של תרופות אינו מנוצל, שכן הרפואה המודרנית עוקבת באופן שגרתי אחר המינון הסטנדרטי שנקבע על ידי ניסויים מבוקרים אקראיים, הנחשבים כסטנדרט הזהב לרפואה מבוססת ראיות.

לכל תרופה פרופיל תופעות לוואי בדרגות שונות גם כשהן נלקחות במינון סטנדרטי. ניתן לראות שונות בין אישית גבוהה בתגובת המטופלים למינון התרופתי. 

המינון המדויק של התרופה למטופל (המכונה גם מינון אינדיבידואלי) יכול להתבסס על שילוב פרמטרים רבים, ביניהם  – 

• תכונות התרופה
• מאפייני מצב המחלה (למשל, מידת התחלואה ו/או תמותה)
• תפקוד איברים
• גנטיקה
• פרמקוקינטיקה (ביוונית עתיקה: pharmakon = סם ו-kinetikos = תנועה) – השפעת גוף האדם על חומרים שמוכנסים לתוכו, כגון תרופות, מרגע כניסת החומר לגוף ועד יציאתו ומחולק למספר שלבים: ספיגה (Absorption); פיזור (Distribution); חילוף חומרים (Metabolism); אלימינציה או הפרשה (Elimination או Excretion) ורעילות (Toxicology).

טמוקסיפן, תרופה מאוד ותיקה אשר יוצרה לראשונה ב 1962 ונכנסה לשימוש לטיפול בסרטן שד כמווסתת סלקטיבית של קולטני אסטרוגן בשנות ה – 70, נחקרה והודגמה רבות כתרופה יעילה ובטוחה, אולם מינון התרופה הסטנדרטי נקבע לפני עשרות שנים. 

 ממצאי המחקר מספקים תמיכה לשימוש בטמוקסיפן במינון נמוך לאחר אבחנה של סרטן השד שאינו פולשני ומחזקים מגמות המופיעות בשנים האחרונות להפחתת מינוני תרופות. 

לאור העובדה שכל מטופלת מגיבה אחרת למינוני התרופות הסטנדרטים חשוב להיות בקשב למערך הסימפטומים ותופעות הלוואי ולשאוף לשמירה על מאזן עלות-תועלת מיטבי בנטילת התרופה.

לינק למחקר